אולי זו גם הסיבה שבמבט ראשון מתחברות השמלות האלה אל ההיסטוריה המפוארת של נשים בתקופת הרנסנס והרוקוקו, תקופות בהן האישה הייתה צריכה להיות בעיקר יפה. העיסוק בבגד בתולדות האמנות מקביל במובן מסוים לעיסוק במסכות, שכן גם הבגד הוא מעטה שעוטה על עצמו האדם על פי בחירתו במטרה שישקף את דמותו ואישיותו. אולם, פעמים רבות המעטה הזה מסתיר את האדם האמיתי ובעצם בגדיו של האדם מגלים ומסתירים כאחד. דרימר יוצרת כאמור שמלות ללא הנשים הלובשות אותן, אולם דרך הפיסול בה היא נוקטת, מגלה וחובקת כל איבר בגופה של האישה ונדמה שאנו יכולים בדיוק לדמיין מיהי אותה גברת המסתתרת בפנים ואפילו לחוש את נשימתה. בכל השמלות יש תחושה חזקה מאד של נעדר נוכח ואין ספק שהתחושה הזאת מהווה שיתוף פעיל של הצופה בחוויית היצירה. מעבר להתפעמות של הצופה מעושרה של השמלה, נדמה שהצפייה בה מוציא אותו אל מחוזות הדמיון הפרטיים שלו.