ארבע שנים בלבד יוצרת האמנית מיקה דרימר בחומר, אך בזמן הקצר הזה, הצליחה לגבש לעצמה סגנון ייחודי וטביעת אצבע משלה. דרימר מפסלת שמלות, לא סתם שמלות, אלא שמלות מהודרות מאד, עשירות בצבע, טקסטורה ומרקמים יצאי דופן. העושר של השמלות אותן היא יוצרת, מעיד על העובדה ששמלות אלא משמשות לדרימר כמשטח הקנווס של הצייר. המעטפת העוטה את הדמות הנעדרת, היא בעצם כר נרחב ליצירה מלאת דמיון. על המשטח הזה דרימר מציירת, חורטת, מכיירת ואף מצרפת אובייקטים שונים – פייטים, אבנים מיוחדות ועוד. אוספת "רדי מייד" מכל הבא ליד ויוצרת מעין אסמבלאז'. השמלות שלה אינן מכאן ועכשיו, אין הן שייכות כלל לזמן קונקרטי, הן בעצם נעדרות זמן ומקום, אך בכולן יש את אותו הזהר, את היופי הנוצץ ההוליוודי, אולי את הכמיהה ליופי אין סופי. בדומה ליצירותיה של דרימר גם הוליווד אינה מקום ספציפי במקרה זה, אלא סמל למקום שרבים רוצים להגיע אליו. מעין פסגה מעמדית, חלום של הצלחה. אין ספק שהשמלות שיוצרת דרימר, באות מנקודה דומה, הפאן החיצוני המפואר כל כך, מעיד אולי על הדמות שבפנים, הדמות הרוצה שחיצוניותה תעיד גם על ההידור הפנימי שלה. לא בכדי יוצרת דרימר בגדי נשים בלבד, אין ספק שבמודע או שלא במודע, יצירתה מתחברת לאמנות נשית ולמגדריות. בשנות השבעים כשרק החל השיח הנשי באמנות הישראלית ובאופן מעמיק יותר בשנות השמונים, הייתה זו הפסלת לאה מג'רו מינץ שהעזה להתעסק במושגים של יופי נשי ומעמד האישה באופן בו רואות זאת אמניות ולא אמנים, כפי שהיה עד כה. מינץ פיסלה בחומר (שאז נחשב לאמנות נמוכה) נשים מבוגרות, שופעות בשר ונשיות, רחוקות מהאידיאל הנשי הניבט מעיני הגבר. החיבור של אמנות המבקשת לעורר מחשבה על נשים ונשיות והנעשית בחומר המזוהה כל כך עם נשים (היום, כבר לא מעט גברים עוסקים בחומר זה) היווה פריצת דרך חשובה מאד לתחום זה ולעיסוק באמנות נשים. אחת הסדרות הידועות שיצרה, היא סדרת הבגדים. מינץ, בדומה לדרימר, יצרה פריטים שונים של בגדים, שמלות, חולצות, מכנסיים ואפילו חגורות, שניסו להביא את דמותו של מי ששכן בהם, בלא שנדע בודאות מי היא הדמות. מינץ ביקשה להביא את תחושותיה היא כאישה אל המעטה החיצוני הזה, המהווה מפגש ראשוני בן אנשים, בתקווה לומר משהו דווקא על הפנימיות ואישיותו של המולבש. נדמה לי שגם אצל דרימר הדבר נובע מתוך הצורך האישי לחקור את הזהות האמיתית שלה כאישה, ביחס אל העבר וההווה הפרטיים שלה.